משחר ההיסטוריה שאלת הרוע בטבע האדם העסיקה פילוסופים וחוקרים רבים.  במסגרת בחינת הרוע בטבע האדם עלה המונח תאודיצאה העוסק בצידוק האל אותו הגה לראשונה הפילוסוף ג״ו לייבניץ (1710) בחיבורו “תאודיצאה: על טוּבו של האל, על חירות האדם ועל מקור הרוע”. המושג תאודיצאה במובן הרחב ביותר, מבקש לבחון מה נותן הצדקה לאל בהינתן קיומו של רוע בעולם. לאורך השנים פילוסופים רבים הבינו את האתגר התאודיצאי באופן שונה, בעת החדשה מתרחש שינוי באופן בו נידונה שאלת התיאודיצאה, שכן בעת החדשה עם הסגידה לתבונה עלתה מעל פני השטח טרמינולוגיה משפטית חדשה, המציבה את האל כנאשם בפני התבונה. טרמינולוגיה חדשה זו השפיעה רבות על ניסוח טיעוני התיאודיצאה והרוע  השונים בעולם המודרני.[1]

מאמר זה בוחר להציג את שאלת הרוע בטבע האדם כפי שעולה במשנתו של הפילוסוף עמנואל קאנט (אפריל 1724 –פברואר 1804) בשל היותו אחד הפילוסופים החשובים בעת החדשה, שכתביו הפכו לכתבים המשפיעים ביותר בתולדות הפילוסופיה עד עצם היום הזה, שיצרו ועדין יוצרים תקדים גם בתפיסה של הפילוסופיה של המוסר.[2]

בטרם הצגת המשנתו של קאנט בהקשר המאמר, חשוב להדגיש כי קאנט במחקרו הפילוסופי ככלל ביקש לענות על שלוש שאלות מרכזיות: מה ביכולתו של האדם לדעת? מבחינה מוסרית מה על האדם לעשות? ומבחינה דתית למה האדם יכול לקוות? כאשר לשאלה השלישית נהוג לצרף גם שאלה רביעית שעוסקת בהיבט האנתרופולוגי בבחינת טבע האדם, מהו אדם.

בבחינת הרוע בטבע האדם, דרך תשובתו של קאנט לשאלה השלישית והרביעית , התאוריה ההיסטורית של קאנט באופן כללי, מעלה את האדם כבעל נטייה טבעית “ליוהרה” או כבעל נטייה “לחברתיות בלתי חברתית”. קאנט גורס במחקרו כי בני האדם מטבעם מחזיקים  בנטייה ליצירת עליונות אישית על פני בני אדם אחרים, וכי המניע חברתי של האדם מונע מדחף תחרותי שחזק הרבה יותר מהמניע למימוש אינטרסים משותפים. לדידו של קאנט, נטייתו הטבעית של האדם לעליונות, תחרות ותועלת אישית, מהווה בחיי האדם כלל בסיסי הגורם לאדם להציב תכליות אנוכיות בקדימות לצו המוסרי התבוני המבקש לראות בכל אדם כתכלית שיש לכבד ולעולם לא לעשות בו שימוש לטובת אינטרסים אישיים. מצב זה מכנה קאנט “הרשע שבטבע האנושי”.[3]

1.       מי הוא האדם הרשע?

קאנט בספרו הדת בגבולות התבונה בלבד, טוען כי:: “האדם במינו אינו לא טוב ולא רשע, או על כל פנים יכול להיות גם זה וגם זה, במקצת טוב ובמקצת רשע? אולם מכנים אדם בשם רשע, לא מפני שהוא מחולל מעשים שהם רשעים (מנוגדים לחוק): אלא מפני שהללו הם ערוכים כך שהם מניחים להקיש על כללים מדריכים רשעים שבו.”[4] כלומר רשע הוא אינו בהכרח זה שעובר על החוק אלא זה שפועל מתוך כלל  מנחה(רצון/כוונה) רשעי כאשר הוא מבצע פעולה מסוימת  ורק לפי הכלל המנחה (הרצון/הכוונה למעשה) אפשר לקבוע האם האדם פעל מרשעות או מטוב.[5]

באשר לפעולות ולמעשים של האדם קאנט גורס, כי “פעולה מוסרית של האדם היא פעולה שמתקיימת לאורו של כלל פעולה המורה להתייחס לכל הישים הרציונליים לרבות בני האדם כאל תכליות שהן תכליות כשלעצמן. הציווי המוחלט לפי קאנט כדלקמן:  “פעל כך שיחסך לאנושות, הן זו שבך והן זו שבכל אדם אחר, לא יהיה לעולם כאמצעי בלבד אלא תמיד, ובו בזמן, כאל תכלית” (יסוד:95 אק’ 429). כלומר העקרון המנחה הוא שכל אדם בעולם הוא תכלית, ולכן אין לפגוע באף אדם או לעשות שימוש באף אדם לטובת מימוש תכלית אישית או תכלית של אדם אחד. כאשר מבקשים לדעת מה היא פעולה מוסרית או פעולה רשעית, צריך לבדוק האם האדם במסגרת פעולתו ביודעין עשה שימוש בזולת לטובת האינטרסים שלו בלבד, באופן כזה שהוא כשלעצמו מודה בפני עצמו שהוא לא היה מוכן שכולם ינהגו כמוהו ככלל וכלפיו בפרט. פעולה מוסרית היא פעולה שאינה פוגעת בתכלית של אדם אחר. [6]

לדוגמא, פגיעה בגופו של אדם אחר היא אינה חוקית, גם לנוכח תפיסת האדם כתכלית בה דוגל קאנט. יחד עם זאת, אפשרי שאדם יפגע בגופו של אדם אחר ועדין לא יכונה רשע מאחר ויש לבחון את הכלל המנחה שהוביל את אותו אדם לביצוע הפעולה. אם אדם כלשהו מבקש לפגוע בחייהם של אחרים חפים מפשע, ואדם אחר מכה בגופו של אדם זה במטרה למנוע פעולה זו ולהציל אנשים שהם חפים מפשע, אזי אין לכנות אדם זה כרשע. אדם זה לפי קאנט, פעל מתוך כבוד לחוק המוסרי, וכי הכלל הפנימי (הרצון)שהדריך אדם זה לביצוע הפעולה, היה  הצלת אנשים חיי אדם חפים מפשע, כלל מנחה אשר כשלעצמו יכול להיות חוק כללי לפיו יהיה נכון בו כל בני האדם יפעלו וינהגו .

מבחינת קאנט, כדי לכנות אדם רשע צריך שיהא אפשר להקיש מתוך מעשה אחד או כמה מעשים רשעים כי בפעל ביודעין מתוך רצון וכלל מנחה רשעי .[7]

אם ננסה לבדוק את מידת הרלוונטיות במערכות היחסים בעולם בן זמננו, כדי להעריך אדם מסויים רצוי שנתרחק לרגע מהפעולה של האדם ונבחן ממעוף הציפור את הרצון והכלל שהנחה אותו לבצע פעולה ולפי כך להשיב לארוע. ידיעה זו אומנם מצריכה מאמץ אבל היא מדריכה אותנו נאמנה לדייק את הדרכה גם בהוקרה וגם בהצבת גבולות.

2.2 מקור הרוע בטבע האדם

מתוך העקרון המבדיל בין רשע לטוב, קאנט גורס, כי כאשר אנחנו מנסים לבחון את הרשע בטבע האדם, בניגוד לאסכולות שטוענות לרוע העולה מהדחפים הפיזיים של האדם(מין,שינה,אוכל), הרשע הוא לא דבר מה השוכן בתוך הטבע הפיסי של האדם שאינו בשליטתו אלא להיפך, יסוד הרשע אינו דחף טבעי אלא יסוד תבוני הנמצא בסובייקט והוא תוצאה של בחירה ורצון של סובייקט. טענה זו חשובה מאחר וללא עקרון החרות ובחירה חופשית, לא ניתן כלל ליחס לאדם כלל אחריות מוסרית .

באשר לטבעו של האדם לפי קאנט, האדם נולד עם תכונות מולדות אותם הוא מכנה “רחשי לב”. רחשי לב אלו מהווים את הנימוק החופשי הסובייקטיבי הראשון שהאדם מנמק לעצמו בדרך לפעולה כדי לקבל את הכללים המדריכים למעשה.[8] לדידו של קאנט רחשי לב אלו הם מאפיינים של האדם הטבועים בו מלידה, ומבחינה אנתרופולוגית הם תקפים לכל בני האדם. והם:

1. הכושרה לבהמיות של האדם בבחינת חי- קרי, האנוכיות אותה מכנה קאנט: “האהבה העצמית הפיסית”, הדוחפת את האדם להמשך קיום פיזי בהמתי בלבד, ללא המרכיב התבוני, כגון : שמירה על החיים הפיזיים, רבייה וקידום אינטרסים אישיים.[9] הדחפים לקיום הפיזי מין שינה מזון וכד’ הם מאפיינים שיכולים להוביל למעשים רשעים.
2. לאנושות שלו, בחינת חי וכאחת חי תבוני-קרי, אהבה עצמית פיסית המושתת על תבונה משווה, המאפשרת לאדם להעריך את עצמו ביחס לאחרים במידת השגת האושר בחייו. קאנט סבור שנטייה זו בטבע האדם, מובילה את האדם לנטייה לקנות לעצמו ערך בדעתם של אחרים(מה חושבים עלי…). הלכה למעשה מתוך הנטייה התבונית להשוות, עלולה לצמוח תשוקה לא מוצדקת לעליונות על פני בני אדם אחרים המובילה לתחרות. קאנט גורס, כי העוולות הנוצרות מתוך נטייה זו הן עוולות שטניות של התרבות והן בדרגה הגבוהה ביותר מצד רשעותן, כמו לדוגמא עוולת הקנאה, עוולת הכפיות טובה, עוולת השמחה לאיד וכד’.[10]
3. הכושר לאישיות שלו בחינת יש תבוני וכאחת בעל כושר לדין וחשבון- המכונה גם לפי קאנט הכושר לאישיות, בשל היכולת באדם לקלוט את “רחישת הכבוד” לחוק המוסרי קרי הרגש המוסרי. כלומר לכל אדם יש נטייה ר לקלוט את הכבוד לרגש המוסרי קרי לחוק המוסרי, ועוצמת הנטייה לכבוד לחוק המוסרי היא זו שתכשיר את האופי של האדם בין אם לטוב ובין אם לאו. קאנט מבהיר כי האידיאה של החוק המוסרי, היא אידיאל האנושות והיא כרוכה באופן בל ינתק ברגש מוסרי זה, ורגש כבוד זה מהווה כמניע מוטיבציוני לקבל את הכללים ככללים מדריכים בחיי האדם.

מכאן יוצא אפוא כי לפי קאנט מבחינה אנתרופולוגית, קיימות 3 כושרות (נטיות) מרכזיות מולדות לאדם. האחת פיסית בלבד, השנייה היא כושרה לחשיבה אינסטרומנטאלית, והיא בעלת שורש של תבונה מעשית המשמשת כמניע ממריץ. והשלישית הינה כשלעצמה תבונה מעשית והיא הכושרה למוסריות ובעלת כושר מחוקק ללא תנאי. כל הכושרות לדידו של קאנט טובות ואינן מנוגדות לחוק המוסרי, מאחר והן מטפחות את השמירה והציות לחוק המוסרי.  קאנט מבחין ומציין כי את שתי הכושרות הראשונות אפשר לנצל לרעה ואילו את הכושרה השלישית בשל היותה הכושר המוסרי לא ניתן לנצל לרעה.[11] כלומר, מקור הרשע בעולם טמון בשימוש בשתי הכושרות הראשונות שהן מולדות ונמצאות בטבע האדם, בדרך המושתת על עקרון של חרות ובחירה חופשית ובאופן שמנוגד לחוק המוסרי. העובדה כי קיימת באדם נטיות מולדות אלו, הן לא הסבר לרוע באדם מאחר וההסבר לרוע באדם מושתת באופן בו האדם בוחר להשתמש בנטיות אלו למול החוק המוסרי.

רשע בעבור קאנט הוא : “אדם המודע לחוק המוסרי, ובכל זאת קיבל (רצון) לתוך הכלל המדריך שלו את הסטייה במזדמן ממנו”.[12]

1.1         המשיכה לרשע בטבע האנושי

באשר למשיכה לרשע בטבע האנושי, קאנט סבור כי קיים דחף שהוא: “מוכנות קודמת להשתוקקות אל התענוג, אשר אם הסובייקט התנסה בה, הוא מעורר בו את הנטייה לכך”[13]. לדידו של קאנט, באדם קיים דחף הנבדל מהכושרה, שבבסיסו ניתן לומר עליו שאפשרי שהוא טבוע מלידה אבל לא במובן של אינסטינקט אלא במובן של דחף נרכש העולה כמשוכה של האדם. כלומר יש אנשים בעלי משיכה לטוב המכונים בעלי הלב הטוב ולכן המשיכה שלהם לציית לחוק המוסרי גבוהה יותר ואילו יש אנשים שמטבעם המשוכה לתענוג הגוף גבוהה יותר ואז הציות לחוק המוסרי יהיה מאתגר יותר ובשני מקרים אלו האפשרות לטוב אפשרית רק לאחר קביעה רציונאלית של הרציה החופשית, האם לציית או לא לציית לחוק המוסרי. וכדבריו של קאנט : “הכושר או אי הכושר של הרציה נובעים מהמשיכה הטבעית לקבל או לא לקבל את החוק המוסרי לתוך הכלל המדריך שלה, קרוא הלב הטוב או הרשעי”.[14]

מכאן יוצא אפוא כי הכושרה מולדת וגם במובלע פוטנציאל הדחף לטוב ולרע. יחד עם זאת, המשיכה לטוב מהווה דחף נרכש ואילו המשיכה לרשע מהווה משוכה שהאדם מביא על עצמו בבחירה חופשית במסגרת ההתנסות. לדוגמא אדם בעל אופי גס, שעל אף פוטנציאל הדחף לרשעי, יכול מחד לבחור להתנסות בשתיית אלכוהול שתוביל למעשה רשעי קרי התנהגות גסה ופרועה כלפי הסביבה, או מאידך להימנע משתיית אלכוהול שתוביל למעשה טוב המונע ובולם התנהגות פרועה וגסה כלפי הסביבה ומאפשר שמירה על כללי התנהגות טובים. פוטנציאל הדחף לרשעי כמו לטוב קיימת בכל בני האדם, הקביעה לרשעי או לטוב מושתת על הבחירה של האדם במהלך התנסותו בחיים, באם לפעול על פי כללי מנחים המושתתים על ציות לחוק המוסרי או לאו. קאנט גורס כי המשיכה לרשע הינה משיכה טבעית בשל היותה תמיד כתוצאה של אשמה עצמית ולכן ניתן לכנותה “רשע שורשי טבוע מלידה בטבע האנושי”.[15]

באשר למקור הרשע בטבע האדם כאמור קאנט גורס כי בשל ההכרח של המשיכה לרשע בטבע האדם יש לראות ברשע כדבר מה שורשי הטבוע מלידה בטבע האנושי המוסב על האדם עי עצמו. מאחר והמשיכה לרשע עולה מן הניסיון והכרחית אצל כל אדם ובשפע של דוגמאות (וגם בקרבו של האדם טוב הלב), לכן מן ההכרח שתהיה מושרשת באדם ולכן אין כל צורך בכל הוכחה צורנית.[16] הרשע לדידו של קאנט שורשי מאחר והוא משחית את היסוד של כל הכללים המדריכים. והוא טבעי כי המשיכה לרשע אינה ניתנת לעקירה בכוחות אנושיים, אבל ניתן לגבור על המשיכה לרוע עי  הצמדות לכללים מדריכים טובים, וכל זה אפשרי בשל יש חופשי המצוי באדם.[17] ביסוד הסובייקטיבי קאנט מבחין בין הדחף כנטייה ותשוקה של הרגל לבין הכושרה. לדידו של קאנט הנטייה אמנם טבועה מלידה באדם, יחד עם זאת אפשר לראותה כנטייה/תכונה נרכשת בשל עקרון החרות המאפשר לסובייקט בחירה חופשית, לפעול או לא לפעול בהתאם לחוק המוסרי.

1.2         דרגות הרוע בטבע האדם

רשעות כמו הטוב נמצאת בידי הסובייקט/ האדם עצמו, “הכושר או אי הכושר של הרצייה הנובעים מן המשיכה הטבעית לקבל או לא לקבל את החוק המוסרי לתוך הכלל המדריך שלה, קרוא הלב הטוב או הרשעי”.[18] קאנט סבור כי לרוע יש שלוש דרגות שונות :

1. שבריריות הטבע האנושי– קרי חולשתו של הלב האנושי בקיום כללים מקובלים. מצב בו האדם מקבל ורוצה את הטוב כמו גם את הציות לחוק המוסרי כאידאה אובייקטיבית, אך המניע לקיום הכלל המדריך הלכה למעשה חלש בהשוואה לנטייה לציות לחוק המוסרי. כלומר, מצבים בו האדם בעל רצון לציית לחוק המוסרי אבל אופיו החלש עולה ביכולת לעמוד בדחפים. חשוב לציין כי בדרגת רוע זו קיימת הכושרה למוסריות אבל האדם באופיו שברירי זאת מאחר והוא עוקב אחר המניע החלש יותר ולא החזק יותר שהוא החוק המוסרי.
2. העדר זכות– המשיכה לערבוב מניעים ממריצים מנוגדים, קרי מניע מוסרי עם מניע לא מוסרי, גם כאשר המניע לערבוב נעשה בכוונה טובה. מצב זה הוא מצב בו האדם פועל על פי כלל מדריך טוב ואף פועל באופן נמרץ לביצועו הלכה למעשה. יחד עם זאת, הכלל המדריך מבחינת המושא אינו טהור מוסרית. כלומר, הסובייקט פועל לפי כלל מנחה טוב, אבל ממניע שלו אינו מושתת לפי ציות מוחלט לחוק המוסרי הכללי האפריורי. לפי קאנט אלו: “מעשים המתאימים לחובה ואינם נעשים בטוהר מתוך החובה”. דרגה זו בבחינת קאנט היא דרגה של רוע כתוצאה מהונאה עצמית. כלומר, האדם חושב שהמניעים שלו למעשים טובים (בין אם כך חינכו אותו ובין אם נכון חברתית לאדם לעשות זאת). מכל מקום אדם בדרגת רוע זו זה מתיימר להיות טוב למראית עין אך הוא אינו טוב מוסרית, כי המניע מבחינת קאנט אינו טהור מאחר והוא אינו מושתת בצורה מוחלטת על הציות לחוק המוסרי.
3. הרשע בטבע או בלב האנושי– המשיכה לקבלת כללים מדריכים רעים. לדידו של קאנט השחיתות של הלב האנושי ” היא המשיכה של הרצייה לכללים מדריכים השמים את המניעים הממריצים שמתוך החוק המוסרי אחרי מניעים ממריצים אחרים(שאינם מוסריים)”.[19] במצב זה מתהפך הסדר המוסרי מבחינת המניע המוטיבציוני של הרצון החופשי. כלומר בדרגה זו אדם פועל באופן רשעי במודע ומתוך בחירה חופשית. במקרים מסוג זה האדם ממקם את המניעים הממריצים קרי הרצונות והאינטרסים האישיים לפני החוק המוסרי מבחירה ובמודע להשלכות הרשעיות של מעשיו. בדרגה זו האדם מהפך ברצון ובמודע את סדר חשיבות הדברים.

בבחינת שלושת דרגות הרוע קאנט מיחס לדרגה הראשונה לקיום המעשה קרי למעשה שמצווה החוק. לדרגה השנייה קאנט מייחס את מימד הרוח מאחר ולדידו של קאנט “הרוח של החוק המוסרי טיבו בכך שהוא מספיק לעצמו כמניע ממריץ”.[20] כל מניע של תאוות הכבוד, אהבה עצמית ואף רחמים יכולים להשחית את המחשבה ולהסיט אותה מהציות המוחלט לחוק המוסרי.

2.      ביבליוגרפיה

ווד.א. (2006). עמנואל קאנט. הוצאת רסלינג. תל אביב.

ווקר, ר’.(2001). קאנט. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד וספרי עלית הגג. תל אביב

קאנט, ע’ (2010). הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות. תל אביב. ידיעות אחרונות, ספריית חמד.

קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים.

קרביץ,ע’.(2019).אלוהי הדברים הרעים. הוצאת מאגנס. ירושלים

[1] קרביץ,ע’.(2019).אלוהי הדברים הרעים. הוצאת מאגנס. ירושלים. עמודים 1-5.

[2] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 9.

[3] ווד.א. (2006). עמנואל קאנט. הוצאת רסלינג. תל אביב. עמוד 210.

[4] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 16.

[5] בכדי להבין טענה זו של קאנט, חשוב להבהיר תחילה מה בהגדרה בהיפוך לרשע, ובקצרה מהו האדם המוסרי והטוב בפילוסופיה של המוסר של קאנט. תורת המוסר של קאנט מושתת על טענה מרכזית כי קיים חוק מוסרי אפריורי אובייקטיבי העולה כידיעה באמצעות התבונה. לדידו של קאנט החוק המוסרי מחייב את האדם לפעול לפיו, בין אם לביצוע פעולה ובין אם להימנעות מפעולה מסוימת. הציות לחוק המוסרי מכונה על פי קאנט “ציווי מוחלט”, ציווי אשר בסמכותו ובכוחו אמור להניע או למנוע את האדם מפעולה בפקודת התבונה ואין דבר זולתו. קאנט סבור כי מקור הערך המוסרי נובע רק מתוך החוק המוסרי עצמו, באופן שהוא בלתי תלוי/מותנה בתשוקות האדם וקרבתו לאושר.  ככתוב “והנה כל הציוויים מצווים או על תנאי (באופן היפותטי) או בהחלט… אם הפעולה(המצווה) אמורה להיות טובה רק כאמצעי לדבר אחר, אז הציווי הוא מותנה: ואם היא עולה במחשבה כטובה כשהיא לעצמה, ולפיכך כעקרון הכרחי לרצון, אשר הוא כשלעצמו מתאים לתבונה, הרי אז הציווי הוא מוחלט”.(יסוד, 64-63: אק’,404) .

[6] מתוך: ווקר, ר’.(2001). קאנט. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד וספרי עלית הגג. תל אביב. עמוד 20.

[7] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 17.

[8] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 22.

[9] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמודים 23-24.

[10] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 24

[11] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 25.

[12] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 28.

[13] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 25.

[14] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 26.

[15] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 29.

[16] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 29.

[17] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 33.

[18] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 26.

[19] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 27.

[20] קאנט.ע’.(1985). הדת הגבולות התבונה בלבד. הוצאת מוסד ביאליק. ירושלים. עמ’ 27.